כמו בקרים רבים, גם הבוקר אני יוצאת לצעוד בחוף הים שהוא פיסת אלוהים הקטנה שלי.
המקום הבטוח והמנחם שלי. זה שנותן לי את האוויר לנשימה.
אבל היום משהו שונה מתרחש. אני צועדת בים בגוף כבד.
מרגישה את נשימותיי קצרות וחסומות.
מקווה ומתפללת שעם כל צעד נשימתי תעמיק.
שאוכל לנשום פנימה את האוויר המרפא הזה של הים. אבל כלום. הכול סגור וחסום. חרדה.
בפעם הראשונה בחיי אני חווה את תחושת החרדה. זו שסיפרו עליה. זו שדברו עליה.
זו שפגשתי בחדר הטיפולים שלי מספר פעמים. שסייעתי לאנשים להתגבר עליה.
זו, זו שוטפת עכשיו את גופי.
הפחד. את הפחד אני מכירה.
אותה תחושה שמפלחת את בית החזה שלך ברגע אחד ומעבירה רטטים בגוף כולו. הפחד חי ובועט.
פועם בגופך. והסיבה לו. הסיבה לו עומדת נכוחה לנגד עינייך כמו שמיים בהירים נטולי עננה.
אבל החרדה. החרדה היא שונה. היא עצורה וחסומה. מרגישה כמו סכין או אבן שתקועה בגרון. מחנק.
ובית החזה מרגיש כמו דלת שננעלה עליך בבת אחת. כמו הזמן עומד מלכת בתוך גופך.
ממשיכה לצעוד. מפעילה את כל קסמיי הטיפוליים. מנסה לנשום את האוויר, להכניס אור פנימה.
אבל דבר לא נכנס. נעול סגור, מבוצר בעמדתו. כאילו שומר על משהו או מפני משהו.
אני יכולה לראות את צעדי מנגנון החרדה מתקדמים לעברי.
התחושה הזו שאין אוויר וכל ניסיון להכניסו פנימה הוא עקר.
הנשימה מואצת בניסיון להכניס אוויר. נשימות קצרות ומהירות.
הלב דופק בחוזקה, רגליים כבדות ומין עננה כבדה עוטפת את כל הגוף והנשמה.
אומרים שחרדה היא התרגשות ללא הנשימה.
איזו התרגשות מסתתרת שם מאחורי הדלת הנעולה.
אני ממשיכה לצעוד בים. אני שני אנשים עכשיו.
זו שחווה על גופה את החרדה וזו שמביטה בה מהצד. מנסה להבין.
הפחד הוא ברור. לפחד יש שם ופנים. החרדה....החרדה היא עלומה יותר. נסתרת. לא הגיונית.
אולי בגלל זה היא הופכת לחרדה. אולי בגלל שאין לה לגיטימציה ממשית. אז אני עוצרת לרגע.
מפנה לה מקום בתוכי. פותחת לה דלת. מה אני מרגישה? אני עומדת בפני מאורע משנה חיים.
אני עומדת בפני מעבר מגורים יחד עם בן זוגי. זה אמור להיות יום מלא שמחה והתרגשות.
צפייה והתחדשות ובמקום זה...חרדה מציפה. מה קורה לי? אני לא אמורה להרגיש ככה!!!!
ואז אני מבינה.....אז הכול מתבהר לו פתאום. ועולה בי מחשבה שהחרדה נוצרה מתוך החסימה של הרגשות. אנחנו רגילים לחשוב על מאורע בחיים כשייך לרגשות מסוימים.
מעבר למגורים עם החבר=התרגשות ושמחה.
וכשאנחנו מרגישים רגש אחר כמו בהלה או פחד או ספקות אנחנו לא נותנים לרגשות מקום כי "אנחנו לא אמורים להרגיש ככה".
חוסר הלגיטימציה הזו לרגשות שלנו כולא אותם וחוסם את הזרימה הטבעית של הרגש.
חסימה זו היא שיוצרת את החרדה.
ולרגע הבנתי שהחרדה לא מופיעה לה ככה פתאום משום מקום. היא לא תוקפת אותנו.
זה אנחנו אלו שתוקפים. אנחנו תוקפים את הרגשות שלנו במטח של ביקורת , אשמה וחוסר לגיטימציה. החסימה הזו של הרגשות שעולים בנו באופן טבעי, היא זו שיוצרת את החרדה.
את אותה תחושה של פחד או בהלה שכלואה בתוך גופינו.
החרדה בעצם משמשת כמנגנון הגנה בפני רגשות שאנו לא רואים אותם כלגיטימיים ולא מאפשרים לעצמנו לחוש.
לו רק נאפשר לרגשות שלנו באשר הם, להיות.
לו ניתן להם לזרום בתוכנו. נתבונן בהם, נקבל אותם, גם אם הם לא עולים בקנה אחד עם הציפיות שלנו ועם מה שאנחנו רוצים.
לו רק ניתן להם להיות.....החרדה לא תצטרך להופיע.
" אנחנו רק צריכים לא לפחד. לדעת שתמיד יש לנו אופציה. שאנחנו לא חסרי אונים. דרקון הוא דרקון, רק בגלל הפחד שלך ממנו. כשאתה לא פוחד, הוא הופך ללטאה" ( גבי ניצן, באדולינה)
